למרות הקשר שבין הפרעה בשומני הדם (dyslipidemia) לבין הסיכון לסוכרת סוג 2, הקשר שבין סיבוכי סוכרת בכלי דם קטנים, כולל מחלת כליה (nephropathy) ורשתית (רטינופתיה, retinopathy), אינו מבוסס דיו. מחקר בינלאומי חדש, שהתפרסם לפני ימים ספורים (18 בדצמבר) באתר כתב העת Circulation, בדק באופן רטרוספקטיבי קשר זה בחולי סוכרת מ-24 מרכזים רפואיים שונים.
עוד בעניין דומה
2,535 חולי סוכרת סוג 2 במשך 14 שנים בממוצע מהאבחנה, עם מחלת כליה (75% מהמשתתפים) ורטינופתיה (48% מהמשתתפים) הותאמו לפי משך המחלה, גיל, מין ורמת כולסטרול LDL ל-3,683 חולי סוכרת סוג-2 ללא מחלת כליה או רטינופתיה, ששימשו כביקורות.
לאחר תקנון לרמת המוגלובין מסוכר (HbA1c) יתר לחץ-דם ושימוש בסטטינים, נמצא קשר מובהק עם תבנית מנה-תגובה בין ריכוז טריגליצרידים לסיכון למחלת כלי-דם קטנים עם עלייה ביחס הצולב (odds ratio) פי 1.16 (רווח בר סמך של 95%: 1.11-1.22) על כל עלייה של 0.5 מילימול לליטר, המקבילה לעלייה של חמישון אחד בריכוז טריגליצרידים.
קשר דומה (אך בכיוון ההפוך) נמצא בין HDL לסיכון למחלת כלי-דם קטנים, עם ירידה של היחס הצולב פי 0.92 (רווח בר סמך של 95%: 0.88-0.96) על כל עלייה של 0.2 מילימול לליטר, המקבילה לעלייה של חמישון אחד, בריכוז כולסטרול HDL. עבור מחלת כליה, נמצא קשר מובהק עם שינוי ביחס הצולב פי 1.23 (רווח בר סמך של 95%: 1.16-1.31) עבור טריגליצרידים ו-0.86 (0.82-0.91) עבור כולסטרול HDL.
קשר דומה שנמצא בין ריכוז טריגליצרידים וכולסטרול HDL לבין הסיכון לרטינופתיה איבד את מובהקותו לאחר תקנון לגורמי סיכון אחרים.
את הממצאים מסכמים החוקרים בקביעה, כי גם תחת איזון טוב של כולסטרול LDL, הסיכון למחלת כליה עולה עם העלייה בריכוז טריגליצרידים והירידה בריכוז כולסטרול HDL, עם קשר חלש יותר ביחס לרטינופתיה, החוקרים קוראים לחקירה מעמיקה יותר של השפעת הטיפול על הפרעה בשומני הדם והסיכון למניעת סיבוכי כלי-דם קטנים.