EGFR

ניטור תפקוד כלייתי ואלבומינוריה בחולי סוכרת

מידת האלבומינוריהו-eGFR הבסיסיים, והשינויים קצרי הטווח ברמתם בעקבות טיפול, הם כלים יעילים בניבוי הסיכון לתחלואה כלייתית ולבבית ומידת הפחתתו, בהתאמה

16.05.2014, 15:36

חולי סוכרת נמצאים בסיכון גבוה לתחלואה כלייתית וקרדיווסקולרית. מאמר זה סוקר בחלקו הראשון את השימוש במרקרים לתפקוד כלייתי - מידת אלבומינוריה וקצב פילטרציה גלומרולרית מוערך (eGFR), כגורמים המנבאים תחלואה כלייתית וקרדיווסקולרית בחולי סוכרת. בחלקו השני, סוקר המאמר אפשרות ניטור יעילות הטיפול באמצעות מעקב אחר השינוי במרקרים אלו.

מידע ממחקרים פרוספקטיבים מראה שבחולי סוכרת סוג 2 ישנה הדרדרות כלייתית המתחילה במיקרואלבומינוריה דרך מאקרואלבומינוריה וכלה במחלת כליה סופנית (ESRD ). המידע מצביע על כך שמידת האלבומינוריה הינה גורם מנבא להידרדרות זו. בהמשך, התגלה כי אלבומינוריה מנבאת בנוסף גם סיכויי התפתחות תחלואה קרדיווסקולרית בחולי סוכרת ובלא סוכרתיים. ממחקרים אלו ואחרים עולה כי עקומת היחס בין האלבומינוריה והסיכון לתחלואה כלייתית וקרדיווסקולרית דומה בשיפוע שלה בין אוכלוסיות ומצבי תחלואה שונים, עם שוני ברמות הסיכון ההתחלתיות.

מרקר חשוב נוסף הינו ה-eGFR, שמנסה לנטרל גורמים המשפיעים על רמת הקראטינין בדם כמנבא תפקודי כלייתי. ירידות קלות ב-eGFR מקושרות לעלייה בסיכון לתחלואה כלייתית וקרדיווסקולרית בחולי סוכרת ללא תלות בגורמי סיכון נוספים ובכללם, אלבומינוריה.

אם כן, מידת האלבומינוריה וה- eGFR הינם שני גורמי סיכון עצמאיים, כאשר הראשון עשוי לייצג תחלואה ברמה המיקרווסקולרית-אנדותליילית בעוד האחרון עשוי לשקף את מצב השפעול של מערכות הורמונליות כגון ציר הרנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון (RAAS), שמנסה לשמר GFR בתחילת המחלה.

מספר מחקרים מצאו כי מידת ההפחתה בדרגת האלבומינוריה באמצעות חסימת ציר ה-RAAS נמצאת בקורלציה עם מידת ההגנה על הכליה. באחד המחקרים נמצא כי בחולי סוכרת מתקדמת, ירידה של 50% בדרגת האלבומינוריה באמצעות חסם רצפטור אנגיוטנסין מסוג לוסרטן, הביאה להפחתה של כ 45% בסיכון אורך הטווח להתפתחות ESRD. קורלציה דומה הודגמה גם בקרב חולי יתר לחץ דם, ללא תלות בהורדה של לחץ הדם עצמו.

הפחתה במידת האלבומינוריה נמצאה גם כמגנה מפני תחלואה קרדיווסקולרית לפי מחקרים רטרוספקטיבים אקראיים מבוקרים.

יחד עם זאת, המינון האופטימלי של חסימת הציר והורדת דרגת האלבומינוריה טרם הובהר סופית. בהתחלת טיפול במעכבי ציר ה-RAAS (כגון מעכבי ACE) ישנה דווקא עלייה ברמת הקראטינין בדם וצניחה ב-GFR , מה שהוביל לחששות בטיחות הטיפול ותת-שימוש בתרופות אלו. ממידע שהצטבר עולה כי אותה החמרה התחלתית איננה סמן להחמרה כלייתית אלא קשורה להגנה כלייתית ארוכת טווח ואף משמשת כסמן לתגובה טיפולית.

בסקירה שיטתית של 12 מחקרים אקראיים של חולי סוכרת ולא סוכרתיים הודגם, כי על אף הירידה ההתחלתית ב-GFR עם התחלת הטיפול במעכבי ACE, הירידה בתפקוד הכלייתי לטווח הארוך למעשה מופחתת לעומת קבוצת הביקורת.

לסיכום, מידת האלבומינוריה ו-eGFR הבסיסיים והשינויים קצרי הטווח ברמתם בעקבות טיפול, הינם כלים יעילים בניבוי הסיכון לתחלואה כלייתית וקרדיווסקולרית ומידת הפחתתו, בהתאמה.

מקור:
Monitoring Kidney Function and Albuminuria in Patients With Diabetes
Hiddo J. Lambers Heerspink, PHARMD, PHD1⇓, Frank A. Holtkamp, PHARMD1, Dick de Zeeuw, MD, PHD1 and Mordchai Ravid, MD2; Diabetes Care May 2011 vol. 34 no. Supplement 2 S325-S329

 

נושאים קשורים:  EGFR,  סוכרת,  אלבומינוריה,  חוסמי ציר רנין-אניגוטנסין-אלדוסטרון,  מחקרים
תגובות
 
ד"ר ניר צבר
18.10.2013, 23:57

נפלאות דרכי הסטטיסטיקה.
כשאי אפשר להראות השפעה ישירה מועילה של התרופה על תפקוד הכליה, משתמשים הכותבים בטריק: מודדים ערך עקיף ("ירידה ראשונית ב-GFR" או "מיקרואלבומין בשתן") ו"מוכיחים" בעזרתו. כדי לשכנע באמת, הגיע הזמן להוכחה ישירה ופשוטה: יש להראות שחוסמי A.R טובים יותר מפלצבו בשמירת GFR (ויותר טוב - בהפחתת תמותה כללית).
בחיים האמיתיים כדאי להתייחס לחלבון-בשתן קודם כל כסמן לזיהום (עד שיוכח אחרת). הזיהום יכול להיות מקומי (UTI) או מרוחק (למשל עששת מוזנחת)...