דעות

האכלה בכפייה של אסירים - ואתיקה רפואית

הצעת החוק להאכלה בכפייה של אסירים שובתי רעב, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת, נוגדת את כל כללי ההיגיון הבריא והאתיקה

23.06.2014, 11:31

הצעת החוק להאכלה בכפייה של אסירים שובתי רעב נוגדת את כל כללי ההיגיון הבריא והאתיקה.

הקשר רופא-חולה השתנה לחלוטין בעשורים האחרונים במדינת ישראל, כמו בכלל העולם המערבי. בעבר הרפואה היתה פטרנליסטית: הרופא יודע מה טוב לחולה, ועובדה זאת איפשרה לו לטפל בחולה, לטובת החולה, ללא גבול. רפואה זאת היתה נהוגה שנים רבות באירופה, ומשם הגיעה לישראל. השינויים שחלו עם התאמת הרפואה הישראלית לסטנדרטים המקובלים בארה"ב, בקנדה, בבריטניה, ובמדינות רבות נוספות השייכות לארגון הרפואה העולמי WHO שינו את התמונה. האוטונומיה של החולה הפכה להיות עקרון מוביל ביחסי רופא-חולה.

"האתיקה הרפואית חלה על מקצוע הרפואה בכללותו, אין מקום בסיטואציות כאלה לאתיקה פרטית של הרופא"

הזנה בכפייה - כל הידיעות ומאמרי הדעה

משמעותה של האוטונומיה היא, שלמטופל יש זכות מלאה לקבל החלטות, באופן חופשי ועצמאי, בדבר הטיפול הרפואי שיינתן לו ובדבר מתן הרשאה והסכמה-מדעת קודם לתחילת הטיפול הרפואי בו. הסכמה כזו תינתן על בסיס מידע רפואי מלא שיימסר למטופל על ידי הרופא ביושר, בשקיפות, באופן סביר ומאוזן. משמעותה של האוטונומיה היא גם זכות המטופל לדחות או לסרב להצעות רופאיו מבלי שהם יכפו עליו את דעתם. כיבוד עצמאותו של המטופל משמעותו שמירה על כבודו באשר הוא אדם, והקפדה על פרטיותו ועל הסודיות הרפואית שלו. הרופא יכבד זכויות אלו ויפעל יחד עם המטופל על פיהן.

האם דומה מצב האסירים או העצירים למצב חולה המסרב לטיפול? האם מתקיים כאן קשר רופא-חולה?

אסיר השובת רעב אינו חולה. הוא אדם אשר בחר להביע מחאתו, עמדתו, להשיג הישגים אישיים, פוליטיים, או אחרים, על ידי שביתת רעב. שביתת הרעב יכולה לסכן את חייו ואף להוביל למותו, אך זהו כלי המחאה האישי היחיד שנותר בידי אסיר. אסיר בדרך כלל לא מבקש במצב כזה שרופא יאכיל אותו, ובוודאי לא בכוח.

שביתת רעב נחשבת כצורת מחאה לא אלימה. האיום באלימות מכוון כנגד השובת עצמו, ולא ישירות כנגד הרשויות. בהיסטוריה הבריטית למשל, שבתו הסופרג’יסטיות שביתת רעב, להשגת שוויון זכויות לנשים. גנדי שבת רעב בהודו וזכה להערכה רבה; חברי מחתרת ה-IRA באירלנד בשנות ה-80' שבתו רעב עד מוות.

רוב הרופאים מתקשים מאוד מול מצבים כאלו. אנחנו כרופאים חונכנו ונשבענו להציל חיים, לעשות טוב ולא להזיק. לראות אסיר שובת רעב תחת השגחתך זהו סבל לרופא, המדיר שינה מעיניו.

"רופאים המטפלים באסירים נחושים השובתים שביתת רעב סופנית יכולים למצוא עצמם בקונפליקט בלתי אפשרי: אוטונומיה מול קדושת החיים"

הלשכה לאתיקה של הר"י כתבה בשנת 2005 את נייר העמדה, אשר קיבל את תמיכת הר"י ומתבסס על הצהרת מלטה. נייר עמדה זה זכה לאישורים חוזרים בשני דיונים נוספים בלשכה לאתיקה של הר"י. בנייר העמדה האחרון שפורסם ב-2013 מופיעים בין השאר הסעיפים הבאים:

1. על הרופא להסביר לשובת הרעב את הסיכונים הכרוכים בשביתה כזו, לרבות החשש כי השביתה עלולה לעלות לו בחייו.
2. על הרופא להודיע לשובת אם יהיה מוכן לקבל את בקשתו לסרב לכל מזון ו/או נוזלים לרבות הזנה מלאכותית אם ישקע למצב של חוסר הכרה.
3. רופא לא ישתתף בהאכלה בכוח של שובת רעב.
4. היה ואיבד שובת הרעב את הכרתו ואינו יכול עוד להביע את רצונו - חופשי הרופא להחליט על פי מיטב הכרתו ומצפונו כיצד להמשיך ולטפל בשובת מתוך שמירה מרבית של עמדותיו ורצונו של השובת כפי שהביע אותן בפניו במהלך השביתה.

החובה בתפיסת העולם של הרופאים היא גלובלית ונקבעה על ידי ההסתדרות הרפואית העולמית ללא קשר לגיאוגרפיה, אמונות שונות או השתייכות לצדדים נצים, כמו למשל במהלך מלחמה. הרופאים נדרשים בהצהרות בינלאומיות לטפל כמיטב יכולתם בכל אדם באשר הוא אדם. דוגמא לכך היא הצהרת הלסינקי, הקובעת כללים לביצוע מחקרים רפואיים. האמנה נכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה. בעקבות השתייכות לאומית הרשו לעצמם רופאים לבצע מחקרים בבני אדם, בניגוד לכללי האתיקה הרפואית, בחסות החוק אשר נקבע ע"י המדינה השלטת. הצהרת הלסינקי מחייבת את כל הרופאים בעולם.

"ייתכן שיהיה צורך לאפשר לשובת הרעב למות – או להחיות אותו אם הרופא מאמין באמת ובתמים שהאסיר רוצה לחיות"

על הרופאים חלה חובה אתית לכבד את שובתי הרעב. ההסתדרות הרפואית העולמית (WORLD MEDICAL ASSOCIATION -WMA) פירסמה שתי הצהרות העוסקות בהזנה בכפייה ובשביתות רעב. הצהרת טוקיו משנת 1975, למשל, מכריזה שרופאים לעולם לא יתעלמו או ישתתפו במעשי עינויים, וקובעת בבירור שאסירים השובתים רעב לא יוזנו בכוח כדי שאפשר יהיה להמשיך לענותם. זו משמעות סעיף 5 של ההצהרה.

חשוב לציין, כי גם אם הרופא הסכים להימנע מטיפול, במצבים מיוחדים יכול הרופא להחליט בכל זאת להחיות את האסיר הגווע, אם המצב החיצוני משתנה. כלומר, אם נופלת למשל החלטה פוליטית לאחר שהמטופל איבד את הכרתו. ייתכנו גם נסיבות אחרות לכך, ובכל מקרה של חוסר-ודאות יש לפעול לטובת המטופל.

רופאים מחוץ למערכת ומחוץ להסתדרות הרפואית צריכים לתמוך ברופאים העובדים בסיטואציות של נאמנויות סותרות (למשל בצבא, בכלא, במשטרה). האתיקה הרפואית חלה על מקצוע הרפואה בכללותו, אין מקום בסיטואציות כאלה לאתיקה פרטית של הרופא. רופאים אלה צריכים להיות מסוגלים לעתור לסמכות רפואית גבוהה יותר, אם ההוראות שהם מקבלים ממעסיקיהם נוגדות את העקרונות הבסיסיים של האתיקה הרפואית. לעזרתם עומדות גם ההסתדרות הרפואית העולמית והצלב האדום.

רופאים המטפלים באסירים נחושים השובתים שביתת רעב סופנית יכולים למצוא עצמם בקונפליקט בלתי אפשרי: אוטונומיה מול קדושת החיים. אסירים מסוימים יכולים לסרב בתוקף לכל טיפול רפואי – ואף לכל דיאלוג – בשאיפתם להשיג את מטרתם. האכלת אסירים בכפייה עלולה לגרום למותם. האכלה בכוח כרוכה בסיכונים ואינה פתרון רפואי חד-משמעי כטיפול מיטיב בשביתת הרעב. על הרופאים לכבד את זכותו של כל אסיר להחליט אם הוא מעוניין בהתערבות רפואית. ההחלטה הרפואית כיצד לפעול תעשה לטובתו של המטופל, ולמענה בלבד. המשמעות היא שייתכן שיהיה צורך לאפשר לשובת הרעב למות – או להחיות אותו אם הרופא מאמין באמת ובתמים שהאסיר רוצה לחיות.

נושאים קשורים:  דעות,  הר"י,  אתיקה רפואית,  יחסי רופא חולה,  שביתת רעב,  טיפול,  הזנה בכפייה,  הצעת החוק להזנה בכפייה
תגובות
יוסף
23.06.2014, 14:31

שלום
כולנו יודעים שהסוגיה הינה פוליטית. האסירים היו רוצים לאכול אם יינתן להם בביתם, ואם אפשר גם כבש ואורז ובקלאווה.
הם מאוד רוצים לחיות , יחד עם כל חבריהם האסירים בחברת חטופים ישראלים לצידם בביתם ביהודה ושומרון.
אז לגבי שיפוט ורצון למות, ורצון לאכול - מדובר כאן בשאלות שאין לגביהן חילוקי דעות.
לי נראה די טיפשי ופרדוקסאלי שרופא ישב בכלא כי ביקש להאכיל אסיר בטחוני בכפיה בכדי שלא ימות.

ירון
24.06.2014, 11:44

למה שרופא שמאכיל בכפייה ישב בכלא אם הוא לא עבר על החוק?

Dave
23.06.2014, 21:17

Josef, it is not just a political issue
The state has a right to control the prisoner's time and location and other aspects of living
But does it have a right to introduce food into the prisoner's body
Maybe we can experiment various diets on such prisoners

ד"ר גולן
24.06.2014, 11:32

שביתת רעב היא אמצעי לחץ על מנת לשנות או לגרום לקבלת החלטות תחת סחיטה.
שביתת רעב היא סוג של סחיטה.
אם אסיר החליט לשבות רעב, זו זכותו לסכן את חייו באותה מידה אם יחליט לנהוג על אופנוע ללא קסדה.
מאמרה של ד"ר תמי קרני, שקול, מאוזן ונכון, זו הדרך שעלינו לאמץ בטיפול של שובתי רעב, פוליטיים ואפוליטיים.

אריה
30.06.2014, 16:28

לא ברור לי איך יכול רופא לעמוד מול מטופל חסר הכרה ולא לטפל בו כי הוא הודיע לפני כן שהוא רוצה להתאבד. התאבדות בעיני היא מעשה של טרוף הדעת (גם אם היא נעשית על ידי אדם שנראה שקול ורציונלי). יש למערכת הרפואית כלים להתמודד עם מטורפים שאינם רוצים טיפול, והיא עושה את זה כל הזמן. אני גם לא מבין למה הדיון הכביכול אתי הזה מתעורר רק בהקשר לאסירים פוליטיים ולא אצל האנורקסים , הדכאוניים או שאר המתאבדים למיניהם. אני תוהה האם כל הרופאים שעכשיו תומכים בזכות האסירים לשבות עושים את זה משיקולים אתיים (איזה?) או שיקולים אחרים ???