מטרת מחקר זה היתה להשוות את הרכב הגוף ואת השינויים בעובי השומן האפיקרדיאלי בחולי סוכרת סוג 2, נאיביים לטיפול באינסולין, שלא היו מאוזנים והחלו טיפול באינסולין בזאלי דטמיר (Levemir, Novo Nordisk) או גלרגין (Lantus, Sanofi).
עוד בעניין דומה
המחקר נערך במתכונת פתוחת תווית במשך 6 חודשים. על מנת להעריך את הרכב הגוף ואת השומן האפיקרדיאלי השתמשו החוקרים בבדיקות אקוקרדיוגרפיה ובדיקת צפיפות עצם (DEXA). החולים הוקצו רנדומלית לאחת משתי קבוצות ההתערבות.
36 חולים מקבוצת הדטמיר סיימו את המחקר לעומת 20 בקבוצת הגלרגין. הרכב הקבוצות היה בר השוואה. לאחר 6 חודשים, עבור אותם ערכים גליקמיים, המטופלים בקבוצת דטמיר העלו פחות משקל באופן משמעותי (0.6±2.5 לעומת 4.2±4.1 ק"ג, P=0.004), העלו פחות מסת שומן כוללת (0.9±2.2 לעומת 2.9±2.4 ק"ג, P=0.02), ופחות מסת שומן מרכזי (0.8±1.5 לעומת 2.1±1.7 ק"ג, P=0.02), עם אובדן של מסה רזה מרכזית (-0.8±1.9 לעומת 0.3±1.7 ק"ג, P=0.02), לעומת אלו שטופלו בגלרגין.
עובי השומן האפיקרדיאלי ירד משמעותית בשתי הקבוצות מנקודת הבסיס, ללא הבדל משמעותי בין הקבוצות. בתוך קבוצת הדטמיר, השינוי בעובי השומן האפיקרדיאלי היה בקורלציה עם השינויים במסת השומן המרכזי ובמסת השומן הכוללת.
החוקרים מסכמים לפי מחקר זה, כי שימוש בדטמיר הביא לעלייה קטנה יותר במסת השומן ונטייה להפחתה משמעותית יותר בעובי השומן האפיקרדיאלי בהשוואה לאינסולין גלרגין.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט