החוקרים בעבודה זו ביקשו לבחון האם השיעור של המשכיות טיפול אנטי-רטרוויראלי (ART) כנגד HIV השתפרה לאורך השנים בארצות הברית. לצורך כך, נבדקו מגמות המשכיות טיפול בין השנים 2001-2010 באמצעות תוך שימוש בתרופות שאינן ל-HIV להשוואה.

המחקר בוצע בתבנית רטרוספקטיבית באמצעות רישומי Medicaid. החוקרים הגדירו המשכיות טיפול כמשך הזמן בין קבלת המרשם הראשון לאחרון והשתמשו בעקומות קפלן-מאייר ומודל Cox על מנת לחשב הפסקת שימוש "גסה" ומתוקננת. מגמת ההמשכיות ב-43 מתוך 598 חולי HIV הושוותה עם המגמות בקרב חולים המקבלים מעכבי ACE או חוסמי הקולטן לאנגיוטנסין, מקבלי סטטינים ומקבלי מטפורמין שאינם נשאי HIV ועם תת קבוצה של נשאי HIV שהתחילו טיפול עם תרופות אלו לפני תחילת טיפול עם ART.

החוקרים מצאו כי חציון הזמן להפסקת שימוש ב-ART גדל מ-23.9 חודשים בשנים 2001-2003 ל-35.4 חודשים בשנים 2004-2006 ולא הושג עבור אנשים שהתחילו טיפול ב-2007-2010. במודלים מתוקננים, חולים שהתחילו טיפול עם ART ב-2007-2010 היו עם סיכון קטן ב-11% להפסיק טיפול לעומת אנשים שהתחילו טיפול בשנים 2001-2003 (P<0.001). עבור חולים ללא HIV אשר התחילו טיפול עם מעכבי ACE או חוסמי הקולטן לאנגיוטנסין, מקבלי סטטינים ומקבלי מטפורמין, יחס הסיכונים להפסקת טיפול ב-2007-2010 לעומת 2001-2003 היה 1.07, 0.94 ו-1.02 בהתאמה (p<0.001 לכלל הטיפולים).

עבור חולי HIV שהתחילו טיפול עם תרופות הבקרה יחס הסיכונים להפסקת טיפול ב-2007-2010 לעומת 2001-2003 היה 0.71, 0.65 ו-0.63 בהתאמה (p<0.001 לכלל הטיפולים).

המשכיות טיפול עם תרופות הבקרה השתפרה בשיעור גדול יותר בקרב חולי HIV לעומת אנשים שאינם נשאים של הנגיף.

מקור: 

Youn, B. et al. (2017) AIDS.  31(12),  1697