החוקרים ביקשו לבחון את העיתוי של אבחנת HBV ו-HCV ביחס לגילוי של שחמת לא מפוצה (DC) וקרצינומה הפטוצלולרית (HCC) כסמנים לאבחון מאוחר של הפטיטיס. אבחנת HBV ו-HCV הוגדרה יחסית לאבחנת DC ו-HCC, דהיינו, אבחנת HBV או HCV שנתיים לפני, בזמן או לאחר אבחנת DC ו-HCC נחשבה למאוחרת. החוקרים השתמשו ברגרסיה לוגיסטית רב משתנית על מנת להעריך גורמים הקשורים עם אבחנה ויראלית מאוחרת בקרב אנשים עם DC או HCC.

בין השנים 1990 ל-2012, 778 מתוך 32,664 חולי HBVי(2.4%) ו-3,925 מתוך 57,866 חולי HCVי(6.8%) פיתחו שחמת לא מפוצה בעוד ש-628 חולי HBVי(1.9%) ו-902 חולי HCVי(1.6%) פיתחו קרצינומה הפטוצלולרית. מתוך מקרי ה-HBV ו-HCV עם DC,י49% ו-40% היו אבחנות מאוחרות בעוד ש-46% ו-31% מחולי ה-HBV וה-HCV עם HCC היו אבחנות מאוחרות. אבחנת HBV מאוחרת פחתה מ-100% בשנת 1992 ל-11% עבור DC ול-26% עבור HCC. אבחנת HCV מאוחרת ירדה מ-100% בשנת 1992 ל-16% עבור DC ול-14% עבור HCC.

במודל רב משתני, אבחנת HBV מאוחרת הייתה קשורה עם מחלות נפש וביקורים פחותים אצל הרופא בחמש שנים לפני אבחנת HBV. אבחנת HCV מאוחרת נמצאה גם היא כקשורה במספר מועט יותר של ביקורי רופא בעוד שאנשים המשתמשים בחומרים אסורים היו דווקא עם סיכוי נמוך יותר להיות מאובחנים מאוחר.

מסקנת החוקרים היא כי השיעור של אבחנות מאוחרות עבור HBV ו-HCV פחת עם השנים. אנשים הפונים למערכת הבריאות לעיתים קרובות יותר והעוסקים בפעילויות מסוכנות אובחנו מוקדם יותר.

מקור: 

Samji, H. et al.  (2017) Journal of Hepatology. 67(5), 909