המחקר הנוכחי בדק את הקשר בין אנמיה לבין מחלת פרקינסון (PD – Parkinson disease) בקרב גברים ונשים. המחקר בוצע בעוקבה מבוססת אוכלוסייה שכללה 474,129 אנשים (בגילאי 40-79 שנים בזמן בדיקת ההמוגלובין הראשונה, 47% גברים) אשר עברו בדיקות המוגלובין חוזרות. המשתתפים במחקר נלקחו מתוך מערך רפואי גדול אשר משרת 2 מיליון אזרחים בישראל (תקופת המחקר: 1.1.1999-31.12.2012).
עוד בעניין דומה
המשתתפים במחקר עברו בדיקות המוגלובין אחת לשנה [רמות תקינות: בגברים מעל 13 גרם/דציליטר ובנשים מעל 12 גרם/דציליטר] ובוצע אחריהם מעקב עד להיארעות של PD, מוות או סיום המחקר. החוקרים השתמשו במודלים של Cox-proportional hazards, מסווגים לפי מין וגיל, כאשר משתנה של אנמיה כתלות בזמן שימש על מנת להעריך את יחס הסיכונים המותאם להופעת PD עם רווח בר סמך של 95%.
במהלך תקופת מעקב ממוצעת של 8.8 ± 3.9 שנים (7.0 ± 3.6 לגברים ו-7.9 ± 4.1 לנשים), זוהו 2,427 מקרים של PD. ההיארעות המצטברת של PD בגילאי 65 שנים ומעלה הייתה 3.3%. רמות ההמוגלובין הממוצעות בנקודת ההתחלה היו 14.8 ± 1.1 גרם/דציליטר בגברים ו-12.8 ± 1.1 בנשים.
החוקרים מצאו קשר מובהק בין אנמיה לבין סיכון ל-PD בקרב גברים, עם HR=1.19 (רווח בר סמך 95%: 1.04-1.37), כאשר הסיכון הגבוה ביותר היה בגילאי 60-64 שנים [HR=1.41, (רווח בר סמך 95%: 1.03-1.93)]. בשונה מכך, החוקרים לא מצאו קשר בין אנמיה לבין סיכון ל-PD בקרב נשים בכל קבוצות הגיל, כאשר ה-HR היה 1.02 (רווח בר סמך 95%: 0.95-1.09).
הממצאים של החוקרים שהראו כי קיים קשר בין אנמיה לבין סיכון ל-PD, בייחוד בגילאי הביניים, דורשים מחקרים נוספים שיבדקו תהליכים פתופיזיולוגיים משותפים בין המוגלובין לא תקין לבין פגיעה בתפקוד המוחי.
מקור:
Rozani, V. et al. (2019) Parkinsonism & Related Disorders 58.