זה זמן רב שהאיגוד לרפואה פנימית מנסה לשכנע את הממשלה והציבור, שמצב המחלקות הפנימיות בבתי החולים בכי רע ומידרדר משנה לשנה, בגלל הזנחה פושעת מצד ממשלות לדורותיהן. ברור לכל, שאשפוזי ה"זקנה בפרוזדור", במדינה נאורה כמו ישראל, אינם נסבלים. ברור גם שתפוסה כרונית של 130% ויותר במחלקות פנימיות היא עוולה הגובה מחיר בחיי אדם.
אלא שזה רק קצה הקרחון. המצב הכללי עוד הרבה יותר חמור. תוספת של מיטות רבות למחלקות לבדה רחוקה מלפתור את הבעיה, משום שגם התקינה לצוות, ביחס למיטות אשפוז, מעוותת בצורה קיצונית.
ב-1976, במיטה אחת התרחשה קבלה אחת לאשפוז ושחרור אחד במשך עשרה ימים. היום, על אותה המיטה, יהיו שלוש קבלות, שלושה ימי טיפול פעיל ושלושה שחרורים
התקינה הנוכחית לא השתנתה מאז 1976, למרות שינויים דרמטיים שחלו הן בתחום הרפואה והן בפרופיל החולים המאושפזים במחלקות הפנימיות מאז 1976. ברור לכל בר דעת, שהצוות הנחוץ לתקנון מיטת אשפוז צריך להיקבע לפי סוג החולה וצרכיו, ולא רק באופן טכני, פר מדד "מיטה" פיזית. ההשוואה המתבקשת היא לכך שאין דמיון בין הצוות הנדרש לתקנון מיטת אשפוז במחלקת עור, לבין תקנון מיטה במחלקה לטיפול נמרץ.
הבה נבדוק כמה מהשינויים שהתרחשו בחולים המאושפזים במחלקות פנימיות מאז 1976.
עליתי ארצה מארה"ב בשנת 1974 והצטרפתי ל"סורוקה". משך האשפוז הממוצע במחלקות הפנימיות אז נע סביב עשרה ימים. כיום, משך האשפוז הממוצע ב"סורוקה" הוא סביבות שלושה ימים.
מה השתנה ב-45 השנים שחלפו מאז? אילו ימי אשפוז קוצצו?
מדובר בקיצוץ משך האשפוז של החולים בימים שמוקדשים להתאוששות, בהם הטיפול הנדרש יחסית מינימלי. מה שבטוח הוא, ששלושת הימים שנשארו הם הקשים והמאתגרים, המאומצים ומלאי המתח מצד הצוות במחלקות.
ב-1976, במיטה אחת, התרחשה קבלה אחת לאשפוז ושחרור אחד במשך עשרה ימים. היום, על אותה המיטה, יהיו שלוש קבלות, שלושה ימי טיפול פעיל ושלושה שחרורים. העומס על הצוות הרפואי רב יותר עקב התחלופה. עם זאת, התקן נותר כשהיה בשנת 1976, כאילו צורכי הטיפול קפאו במרוצת השנים שחלפו.
ומה השתנה בסוג החולים, בסוג הפעולות הרפואיות ובהיקפן? צוות רופאים ב"סורוקה" פרסם מחקר שבו השווה 100 אשפוזים במחלקה פנימית בשנת 1973 ל-100 אשפוזים 14 שנה מאוחר יותר, בשנת 1987.
המצב העגום מבריח את המוחות הטובים שבין הרופאים והאחיות, שפעם נמשכו לרפואה פנימית, משום שלא ניתן להתמודד בצורה נאותה עם המטופלים ולאפשר את הטיפול המיטבי בתנאי העבודה הקשים במחלקות הפנימיות
מסתבר שבתוך פרק זמן של פחות מעשור וחצי כמעט הוכפל מספר האבחנות לחולה, גיל החולים עלה בשבע שנים. מספר הצילומים המבוצעים לכל חולה הוכפל, מספר הפעולות החודרניות עלה פי חמישה, מספר הימים שבהם החולים היו זקוקים לעירויים עלה פי חמישה. החולים היו יותר מבוגרים ויותר חולים, והזדקקו ליותר פעולות אבחנתיות וטיפוליות. אין הרי להשוות חולה בן 35, המגיע עם דלקת ריאות, לחולה בן 70 עם אותה אבחנה.
סביר להניח שהחולה המבוגר סובל מעוד מחלות הזקוקות בו זמנית לתשומת לב ולאיזון, כמו: סוכרת, מחלת לב, יתר לחץ דם וכדומה. קיימות אינטראקציות בין התרופות השונות, המחייבות תשומות זמן לחשיבה ולמעקב ועוד.
מאז המחקר, המצב החמיר עוד יותר. המאושפזים כיום מבוגרים יותר וחולים יותר. מאז 1976 הם השתנו כמעט ללא הכר וזקוקים לטיפול רפואי מורכב ורב יותר. המחלקות הפנימיות גדושות כיום בחולים מונשמים ובחולים מורכבים במגוון תחלואות. משום כך, לבסס את התקינה היום אך ורק לפי מספר המיטות, בלי להתחשב בפרופיל החולים, זו רשלנות מנהלית, שאף עולה בחיי אדם.
לדאבוני, תוצאת כישלון זה אינה חלה רק על המטופלים.
המצב העגום גורם לבריחת רבים מהמוחות הטובים שבין הרופאים והאחיות, שפעם נמשכו לעסוק ברפואה פנימית. רבים חשים שלא ניתן להתמודד בצורה נאותה עם המטופלים ולאפשר להם את הטיפול המיטבי בתנאי העבודה הקשים במחלקות הפנימיות.
הציבור והממשלה חייבים להתעורר, כי בנפשנו הוא.
פרופ' שמעון גליק הוא פרופ' אמריטוס לרפואה פנימית באוניברסיטת בן גוריון, הקים וניהל מחלקה לרפואה פנימית ב"סורוקה", ממייסדי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון ולשעבר הדיקאן שלה
(המאמר התפרסם לראשונה ב"כלכליסט")