דעות

השגרה חזרה ואיתה הנורמות הישנות: עלבונות, צעקות ואלימות נגד רופאים

"אני לא רוצה מטס, מגשי סושי או מחיאות כפיים מהמרפסת. רק שתבינו, תדברו יפה ואולי אפילו תהיו נחמדים. אנחנו באותו הצד". ד"ר אראל בוצ'ינסקי מבקש חוזה חדש עם הציבור

"אני חייב לצעוק את צעקתנו, בתקווה שעוד אפשר לתקן: אתם לא מבינים כמה זה משפיל, כמה זה מעליב וכמה זה פוגע בנו, כשאנחנו נתקלים ביחס כזה". צילום: אילוסטרציה

אתם יותר גרועים מהגרמנים. אני מאחלת לך שיתייחסו אל סבתא שלך פה במיון, כמו שהנאצים התייחסו למשפחה שלי", סיננה לכיווני גברת מטופחת כבת 80 ואני קפאתי. אמנם הייתי בסך הכל רופא צעיר בחדר המיון, עדיין בלי הרבה ניסיון, אבל תמיד יש לי מילים. הפעם הן לא יצאו מהפה. למה אישה מבוגרת, נראית משכילה, בוודאי הולכת לקונצרטים ולתיאטרון, מדברת ככה אל רופא צעיר? מדוע? משום שהיא המתינה לבדיקת רופא במיון.

מבחינתה, אני, רופא שעובד מעל 24 שעות ברציפות, מתנהג אליה כמו הגרועים שבפושעי האנושות. היא רואה בי עצלן המתעלם מסבלה, אשם בהכל, כאשר למעשה האשם האמיתי הוא גדול ורחוק בהרבה, ועליו אי אפשר לצעוק. קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות במדינה שלנו הם ששמו כל כך מעט אנשי צוות רפואי במיון בערב הזה ובכל ערב אחר. הם הזניחו את החולים, נטשו אותם. אבל גם נטשו אותנו. אנשי הצוות הם קורבן של הסיטואציה הזו יחד עם החולים שלהם.

למרות שהאירוע הזה התרחש לפני שנים, אני זוכר אותו היטב. אחריו היו עוד אירועים רבים שבהם איימו עלי, צעקו עלי והשפילו אותי בעבודה שלי, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה נפל לי האסימון.

כשלמדתי רפואה ניסחתי לעצמי מדי פעם, בשנים הארוכות ובמבחנים הבלתי נגמרים, מדוע אני עושה את כל זה. וכל פעם הגעתי למסקנה, שלהציל או לדאוג לאמא של מישהו, לאחות, לילד ולסבא, לשפר את איכות החיים שלהם ושל הסביבה שלהם, זאת שליחות וכבוד שמצדיקים כל מאמץ. דמיינתי את עצמי אומר, "אתם משוחררים הביתה. תרגישו טוב" ואנחנו לוחצים ידיים, אולי אפילו מתחבקים.

כשצועקים ומקללים אותנו או אפילו סתם מתפרצים לחדר שלנו כשיש שם מטופל אחר - זאת הפרה של חוזה בלתי כתוב בין הרופאים והחולים, חוזה של אמון הדדי, שאומר שאמנם אף אחד לא סופר אותנו, אבל לפחות אנחנו יחד בגיהינום הזה

ואז, אותה הגברת ניפצה ברגע אחד את כל החלום היפה הזה, והתיאוריה הזו, שנתנה לי מוטיבציה ומשמעות, קרסה. אחרי המקרה הזה ספגתי עוד שפע של עלבונות, צעקות ואלימות מילולית. מסביבי חבריי למקצוע נתקלו גם באלימות פיזית. מערכת היחסים בין המטפל לחולה לא חזרה להיות אותו דבר.

אני מבין לחלוטין את המצוקה של החולים. אין ספק שהם סובלים, לרוב מודאגים מאוד והיו מעדיפים להיות במקום אחר. אני יודע, גם אני ליוויתי קרובי משפחה למיון. אבל אני חייב בכל זאת לצעוק את צעקתנו, בתקווה שעוד אפשר לתקן: אתם לא מבינים כמה זה משפיל, כמה זה מעליב וכמה זה פוגע בנו, כשאנחנו נתקלים ביחס כזה. כשצועקים ומקללים אותנו או אפילו סתם מתפרצים לחדר שלנו כשיש שם מטופל אחר - זאת הפרה של חוזה בלתי כתוב בינינו, חוזה של אמון הדדי, שאומר שאמנם אף אחד לא סופר אותנו, הרופאים והחולים, אבל לפחות אנחנו יחד בגיהינום הזה.

"מה נסגר, נשמה? אני הייתי פה לפניו!"; "הלו גבר, אתה מתכוון לקבל אותי?", והאמירה שמתעלה מעל כולן: "אחרי זה אתם מתפלאים שמרביצים לכם"

כשאתם מפרים את הערבות ההדדית הזו ומתנהגים כאילו אדם לאדם זאב, גם אנחנו עוברים ל"מוד הישרדות", ומעבר לעובדה שזה שוחק, מעליב ופוגע בנו - זה גרוע מאד לטיפול שלכם.

כל זה עמד להשתנות. או לפחות כך קיווינו. מגיפת הקורונה היתה שעתה הגדולה של מערכת הבריאות בישראל, אבל במיוחד שלנו, הרופאים הפנימאים, רופאי המשפחה, הרפואה הדחופה והטיפול הנמרץ.

מחוז לומברדיה שבצפון איטליה למשל, שמערכת הבריאות שלו עברה הפרטה כושלת נגועה בשחיתות איומה, מצא את עצמו מול מגיפה ללא רופאי משפחה ופנימאים. אורתופדים ופלסטיקאים נקראו לחבר חולים למכונות הנשמה והקורונה טבחה במחוז העשיר כאילו היה עולם שלישי. בארץ התגייסו כל הצוותים הרפואיים למשימה. כולם עמדו בחזית ונלחמו על כל חולה וחולה. במיוני הקורונה שהוקמו אד הוק, בחניוני בתי החולים, במחלקות הקורונה, בחמ"לים ובאשפוזי הבית שהוקמו בקופות החולים ולבסוף - במבצע החיסונים ההרואי וחסר התקדים ברמה העולמית. סביב השעון, עם חליפות מסורבלות ועם כוח אדם רעב, תשוש וחסר מראש.

התמיכה הציבורית, כך הרגשנו היטב, היתה בשיאה. מחיאות כפיים מהמרפסת, משלוחי אוכל ועוגות, אפילו מטס. הצוותים הרפואיים הרגישו שסוף סוף הערבות הנהדרת הזו מתקיימת, צומחת מתוך המשבר. אנחנו שם, יום ולילה, נלחמים עליכם ולפעמים נדבקים בעצמנו, אבל לא מוותרים. והציבור רואה את זה, רואה אותנו, ומבין שאנחנו שומרים עליו פעמים רבות על חשבון בריאותנו. כן, קצת כמו חיילים בחזית.

אבל אז השגרה חזרה ואיתה הנורמות הישנות. "מה נסגר, נשמה? אני הייתי פה לפניו!"; "הלו גבר, אתה מתכוון לקבל אותי?", והאמירה שמתעלה מעל כולן: "אחרי זה אתם מתפלאים שמרביצים לכם".

אני יודע שההמתנה קשה, אני יודע שכואב, שמלחיץ, שאתם רוצים להבין מה לא בסדר. אבל יש 25 איש לפניכם שמרגישים אותו הדבר, ורק רופא אחד. ותאמינו לי, זאת לא היתה החלטה שלי לחסוך על צוות רפואי. אתם צודקים שמגיע לכם יחס יותר טוב, אבל גם לנו, לצוות, מגיע. אנחנו ביחד פה.

מטופלים יקרים, בואו נחתום על חוזה חדש. הוא יגיד שאני אהיה שם בשבילכם תמיד מתוך ההכרה באחריות הענקית שיש לי כלפיכם, אחריות שאני גאה לקחת. אתרכז אך ורק בבריאות שלכם, וכל מה שאתם צריכים לעשות הוא להיות סבלניים ומנומסים. אני מבטיח למלא את חלקי בחוזה ולעשות הכל בשביל שתצאו בריאים בפעם הבאה שתגיעו למיון. בתמורה אני לא רוצה מטס, מגשי סושי או מחיאות כפיים מהמרפסת. רק שתבינו, תדברו יפה ואולי אפילו תהיו נחמדים. אנחנו באותו הצד.

הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית, מנהל רפואי ורופא בכיר במלר"ד

נושאים קשורים:  ד"ר אראל בוצ'ינסקי,  אלימות נגד צוות רפואי,  בתי חולים,  מיון,  דעות,  חדשות
תגובות
אנונימי/ת
31.05.2021, 20:33

אתה צודק לחלוטין!

אני רק שאלה, ברשותך.

האם את אותה מחשבה ואותם דיבורים אתה חושב ומדבר כשאתה ממתין בטלפון לפקידה שתענה לך, לא משנה בחברת הסלולר, או הכבלים, או בעירייה או בתמיכה הטכנית ל....

בשורה התחתונה, כולנו רוצים שירות.
כולנו רוצים שירות הוגן.
כולנו מתגוללים בקונסטלציה זו או אחרת על הפקיד הזוטר שבסופו של יום נותן לנו מענה.
לכך תוסיף במקרה שלך את הלחץ של החולה/משפחה. את הרופא העייף שמגיע. את היחס המתנשא (הרבה פעמים). את הצוות שמשדר אי אמון או אי איכפתיות לסבל של החולה והמשפחה ונשאר לנו להתפלא איך יש כל כך קצת עלבון ואלימות....
אתה כרופא אנושי ואיכפתי לא אשם, אבל החבר המקביל שלך הוא האשם ביחס שאתה מקבל.
כמו האמירה המעליה ש-99% מעורכי הדין מוציאים שם רע על כל השאר.
וכן הלאה

אנונימי/ת
31.05.2021, 20:39

ד״ר נכבד,עם כל הבעייתיות של המע הציבורית שנמצאת במצוקת כח אדם בראש ובראשונה זו ה״אין תרבות״ במדינה שאליה מתווספות אלימות מילולית ופיזית.כך שתקוותך /תקוותנו הינה משאלת לב בלבד.

אנונימי/ת
31.05.2021, 20:52

בדרך כלל לרופא שכמוך אינני מגיב אלא שהפעם חדרת לי מתחת לעור - זכורני ששכבתי במלר\"ד בבית חולים ציסורי מאוד ידוע - ראשי הרופאים היו תקועים בתוך המחשבים שלהם בעמדת הרופאים, הפציינט הערבי ששכב לידי מעבר לוילון נפח את נישמתו ואני זוכר בבירור כיצד הריצו אותו לחדר הלם - קרוב המשפחה שהיה איתו חזר מבחוץ לאחר עישון סיגריה ורצה לדעת לאן נעלם קרוב משפחתו והשאר היסטוריה כפי שאדוני מתלונן. אולי אותו ערבי אם הוא היה יהודי היה מרכין את ראשו בהכנעה ומקבל את הדין שיש להאשים את המערכת הרפואית מעליכם...אבל הוא מצא לנכון להאשים את אותם רופאים שמסכי המחשב עניינו אותם יותר מחייו של חולה קריטי

אנונימי/ת
31.05.2021, 21:07

אמא שלי לא שכבה במלרד היא שכבה באחת המחלקות הפנימיות בבית חולים ציבורי ידוע! מצבה הגרוע היה ברור לצוות ובכל זאת השאירו את מגש האוכל ליד מטתה פעם אחר פעם, גם לקחו את המגש המלא היות והיא לא יכלה אפילו להאכיל את עצמה. פניתי לאח הראשי בשאלה ליחס, הוא ענה לי במענה הקשר לבעיה של כוח אדם. אמרתי אם כן תכניסו לה זונדה, תפנה לרופא שלה שיתן הוראה. היכן הרופא - בחדר צוות. באדרנלין גבוה אני פונה לחדר הצוות ומוצא אותם ישובים לשולחן עמוס באוכל של חולים שלא יכלו לאכול! אני שואל - מי הרופא המטפל באמא שלי? בקצרה אענה לך שתשובתו של הרופא בפה מלא מאביס את עצמו באוכל - אתה לא רואה שאני אוכל?
יש לי עשרות סיפורים כאלה! ד\"ר יקר במלרד זה חמור פי כמה וכמה - חולים מתים בגלל העובדה שלא ישנת ועשית טעות - אל תאשים את הבן של או האח של...האחריות היא בראש וראשונה שלך - אם אינך יכול לתת שירות כנדרש טלא משנה מה הן הנסיבות מסביבך לך לתפקיד ולמקצוע שאיננו נוגע לחיי אדם - קח אחריות!!

אנונימי/ת
01.06.2021, 06:36

אהה, לרופא אסור גם לאכול? אם היה צוות גדול יותר, לא רק רופאים, לא היה צריך להכניס זונדה כי אין מי שיאכיל את אמך

אנונימי/ת
01.06.2021, 07:03

נכון, ואם לא יגדילו את הצוותים במלרד ימותו עוד הרבה, רפואה טובה דורשת זמן, ולמלא דוחות במחשב זה חלק מהעינין ודרישה של המערכת. לכל גמל, גם עם הוא רופא יש קש ששובר את גבו, הרבה פעמים זה היחס עליו מתלונן הכותב