מקצוע הרפואה, הנתקל דרך קבע בקשיים פיזיים ונפשיים, זקוק לחוש הומור. זה הופך את המצב לנסבל, מאפשר לדבר בבית החולים על מאורעות היום מבלי שיהיו עגומים מדי. גם החולה ממיטתו רוצה באמפתיה, בחיוך, ולכן פעמים רבות מנסה לתקשר עם הצוות הרפואי באמצעות התבדחויות והתלוצצויות. אני מניח שאנשי צוות עם חוש הומור בריא יצליחו לתת לחולה כזה את מבוקשו – עידוד, אופטימיות ותקווה.
עוד בעניין דומה
ההומור הרפואי שריר וקיים ללא ספק ואף נבחן במחקרים. הוא נוצר על ידי הרופאים או החולים וחלק ממנו מתבסס על שיחות בין רופאים על חוסר התקשורת בינם לבין המטופלים שמוביל לפרשנות שגויה של ההוראות הרפואיות.
למשל, לפני שנים רבות, בהתמחות שלי בהרדמה, פנתה למרפאת הכאב אישה שסבלה מכאבי גב. רשמתי לה יחד עם התרופה גם המלצה לשמן עיסוי לשיכוך כאבים. לאחר חודש ימים חזרה האישה לביקורת והודתה לי מקרב לב. "אין לי ספק כי השמן נהדר, הכאב פסק", אמרה, ואז הוסיפה: "אבל ממש קשה לבלוע אותו, הוא מר...". את הסיפור הזה סיפרתי פעמים רבות בכנסים כדי להדגים כיצד המטופל לא תמיד מבין את ההוראות שלנו, או שלמען האמת אנחנו לא טורחים לוודא שהבין אותן.
חוש הומור יש לרופאים, אך לא תמיד מפותח מאוד ולא לכולם. ניתן בהחלט ללמד ולשפר את התכונה הזו שאינה נלמדת משום מה בבתי הספר לרפואה - אלה האחרונים עסוקים בהתמודדות עם המוות, מתן בשורה רעה וכיצד להסביר למטופל היכן חלה הטעות שגרמה להוצאת הכליה הבריאה. זאת, על אף הידוע כי הצחוק יפה לבריאות.
הצחוק הומלץ אפילו בתנ"ך. פירושים רבים ניתנו ל"ותצחק שרה" וגם במשלי נאמר "לֵב שמח ייטיב גהה". ואכן, עוד בטרם גילה הרווי את מחזור הדם, כותבי ספרי הרפואה כבר תיעדו את חשיבות הצחוק.
משנכנס אדר מרבין בשמחה ולטובת אלה המכינים את תכניות לימודי הרפואה המודרניות והתאמתן למאה ה-21, הנה סקירה של נכסי צאן הברזל של ההומור הרפואי וגם גילוי נאות: המבחר כולל בעיקר חומר שאספתי במשך השנים, כנראה בשל קרבתי היתרה ל"גז הצחוק". תוך כדי ישיבה ממושכת ליד מטופל ישן, למדתי את ההגדרות החשובות של מקצועות הרפואה. למשל "מרדים" - רופא חצי-ישן ליד חולה חצי-ער; או כמו שהכירורג אמר לי: "אם המנותח יכול להישאר ער, גם אתה מן הראוי שתתעורר" - עלבון רציני שרק הועצם בבואי לארה"ב, שם הוכר המרדים כמי "שיושב על כיסא לא נוח ומעביר גזים". באנגלית זה נשמע הרבה יותר פוגעני.
מ"החולה המדומה" ועד "סקראבס"
הספרות הקלאסית כוללת את "החולה מדומה" למולייר. המחזאי ששיחק את החולה נפטר על הבמה תוך כדי ההצגה וזה ממש לא היה מצחיק. ג'ורג ברנרד שואו שנא את הרופאים וכתב את המחזה "הדילמה של הרופא", אולם המחזה עצמו, השם ללעג את "רפואת בצע הכסף", לא היה אלא ההמשך לכ-200 עמודי השמצה נפלאה על רופאים בהקדמה למחזה (1). אין להחמיץ.
העיתונות הרפואית הרצינית היתה מרוחקת מהומור וכך חשבתי עד שנפל לידי הספר הנפלא (2) משנת 1987, "יד הונן ותחלואים אחרים - מכתבים ל-NEJM". ממש כך, ליקטו בהסכמת העיתון את מיטב המכתבים וההערות המצחיקות. בעמוד 24 ניתן לקרוא את מכתבו למערכת של מלווין הרשקוביץ מניו ג'רסי, מכתב שזכה למאות תגובות ופירושים. כחובב ספורט הוא יצא לריצת בוקר ביום קר ולמותניו מכנסי פוליאסטר דקים. הטמפרטורה היתה מינוס 8 מעלות, הוא רץ משך 40 דקות ואז חש בכאב עז בקצה איבר מינו. בשובו לביתו אבחן כי קצה האבר נפגע מהקור. הוא ישב מול הראי וחימם את המקום ואז נכנסה אשתו הביתה... עכשיו לך תסביר.
באותה שנה התפרסם ב-JAMA מאמר עם הכותרת "הומור והכירורג" (3) המדגיש מדוע גם לרופא מותר לצחוק על עצמו, ויותר מאוחר פורסם ב-1975 בכתב העת CHEST בשיא הרצינות מאמרה של פרופ' ננסי קרוליין, שנקעה נפשה מקריאת מחקרים משעממים וארוכים ושלחה למערכת כתב העת תוצאות של "מחקר" שערכה על "השפעת מרק עוף על דלקת ריאות: דו"ח מקרה" (4).
פרופ' קרוליין ציטטה ב"מחקרה" את המתכון למרק עוף ביתי עשיר שאמה, גברת זלדה קרוליין, היתה מכינה ותיארה כיצד הוא גרם לנסיגה משמעותית בדלקת ריאות של חולה ששום טיפול לא עזר לו. לאחר שהפסיק לצרוך את המרק, חלה הידרדרות והחולה אושפז במצב קשה בבית החולים. לאחר דיון מלומד במרק העוף והפניה לספר הבישול היהודי, נחתם המאמר. הוא הפך להיות אחד המחקרים הנקראים ביותר בספרות הרפואית ובתוך שבועיים קיבל כתב העת כ-500 תגובות – חלקן אפילו רציניות. מחקר זה פתח את הצוהר למדורי שאלות-תשובות הומוריסטיות בעיתונות הרפואית שזכו להצלחה רבה בקרב הקוראים שחיפשו מעט נחמה והרופאים שחיפשו אתנחתא קומית.
דוגמה לתגובה על מחקרה של פרופ' קרוליין:
אוסף בדיחות ודברי חוכמה נאספו בעמל רב על ידי הסופר והעסקן הציוני אלתר דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד", שמהדורתו הראשונה יצאה לאור ב-1922 והוא כלל פרק נרחב בשם "רופאים וחולים" עם 951 בדיחות שלא נס ליחן עד היום. למשל, "אישה קבלה לפני רופא: חייה אינם חיים. כל גופה כואב. אין היא יכולה לא לשבת, לא לשכב ולא לעמוד. השתתף הרופא בצערה ואמר לה: חזרתי על כל ספרי הרפואה, ולא מצאתי לך תקנה אלא שתלכי ותתלי עצמך".
בבדיחה מספר 900 בכרך א' אני נוהג להשתמש בעת ביקור אצל מטופל: "חובש זקן חלה. נכנס אצלו בן־אומנותו לבקרו ופשט את ידו למשש דופקו. אמר לו לחולה: "בינינו לבין עצמנו רמאות זו למה? אני ואתה הלא יודעים, שדופק לא היה ולא נברא אלא בדותה הוא...". בנוסחים אחרים, החובש החולה אומר זאת לרופא, ובימינו, בעת קורס קציני רפואה בצה"ל, אמר המדריך: "כדוריות לבנות נושאות את החמצן ואילו האדומות נלחמות בחיידקים". חניך בקורס העז ואמר: "זה להפך!". המדריך כלל לא התבלבל והשיב למי שהעז לצייץ: "כנראה שאתה לא מעודכן".
ספר אחר עם מבחר פניני הומור שבלעתי בשקיקה רבה בהיותי סטודנט לרפואה היה "המרשם: צחוק". ספר נוסף שנחשב לרב מכר ויצא לאור במספר מהדורות - "מיטב ההומור הרפואי, מאת Howard J. Bennett, כולל את מרבית החומר הספרותי הקלאסי של הומור רפואי ובסופו רפרנס מרשים של מאמרים מלומדים ופחות מלומדים עד לשנת ההוצאה (1997).
הדור החדש של הרופאים אינו מכיר דיו את "בית האלוהים" (The House of God), ספר מאת סמיואל שם (שם עט של הפסיכיאטר היהודי סטפן ברגמן) שיצא לאור בשנת 1978 באנגלית ותורגם לעברית. היה זה התנ"ך שלנו בלימודי הרפואה בשנות ה-60. "בית האלוהים" היווה השראה לסדרת הטלוויזיה האמריקאית הקומית "סקראבס" (Scrubs) שמשלבת סיפורים אנושיים עם הומור שחור של מתמחים ורופאים.
מושג מפתח בספר GOMER - Get Out of My Emergency Room, או בעברית עחמ"ש ("עוף מחדר המיון שלי"), משמש את הרופאים הצעירים לתיאור חולים במחלות שאינן ניתנות לריפוי המתאשפזים לעתים קרובות בשל סיבוכים שכיחים. מושג נוסף הוא ״שפץ והקפץ״ שמתאר את הטיפול המינימלי שמספיק להעביר חולה למחלקה אחרת. עד כדי כך השפיע הספר שמונחים כמו "גומר" או הנוסחה לחישוב מנת הליסיקס (BUN כפול הגיל) השתרשו בשפה המקצועית הרפואית.
אפילו עיתון רציני כמו ה-BMJ פרסם מספר מאמרים סמי-רציניים. אחד המאמרים הללו השווה בין צניחה ללא מצנח לעומת מצנח. נרשמו 92 מתנדבים שנאמר להם כי יחולקו באופן אקראי לאלה שיקפצו עם או בלי מצנח. חולשת המאמר היתה כמובן שקבוצת הביקורת לא נטלה בסופו של דבר חלק בניסוי (5).
כדי להקל על לומדי האנטומיה, יצרו סטודנטים לאורך השנים מספר שירים לעידוד הזיכרון ולימוד המושגים והידוע מכולם הוא השיר הפרובוקטיבי על 13 העצבים היוצאים מן הגולגולת. השיר המתחיל בשלוש קריאות, או או או, דהיינו שמות שלושת העצבים היוצאים משם.
שלושת העצבים הראשונים מסומנים באדום:
ארגון הסטודנטים הבינלאומי לרפואה הוציא לאור מבחר שירי סטודנטים בכל השפות. אגודת הסטודנטים לרפואה בישראל שלחה את "הבה נגילה"(!) שצורף לחוברת הכחולה שחולקה בשעתו והיתה להצלחה רבתי.
דוגמה לשירי סטודנטים לרפואה ויש גם תווים:
לאחרונה, ספרו של הגינקולוג הבריטי אדם קיי, "זה הולך לכאוב", זכה להצלחה מסחררת עד כדי כך שקיי החל להתפרנס מכתיבה ולא ממיילדות. הספר עובד לסדרת טלוויזיה ובין השאר הסביר קיי כי בחר במיילדות כיוון שמדובר במקצוע היחיד ברפואה שבסוף משמרת יש לך יותר מטופלים מאשר בהתחלה.
יש להזכיר את פרופ' יצחק קרונזון, קרדיולוג אמריקאי-ישראלי בעל שם עולמי, שההומור הרפואי בספריו מתעלה על כל הומור אחר שתואר בספרות, החל מהטיפול ההרואי באדם ששברו לו את הביצים ובהמשך הפציינט ההודי, שחקן הקולנוע ראז קאפור, המגיע לקלינקה ושניהם שרים ורוקדים את האיציקדנה (מתוך הספר "כי מנגד תראה", הסיפור "אך ליבי הוא הודי", עמ' 319).
הקולנוע מימיו הראשונים עסק ברופאים וברפואה שלא לדבר על אחיות (כמעט ולא היו אחים). קל יותר היה לצלם רופא ליד מיטת החולה מאשר שוד רכבת או מאות סוסים דוהרים. ברשעות לא מבוטלת, הקומיקאים הגדולים לא בחלו בהצגת החולה ומלחמתו במיטה מסובכת, מגובס ומוגבל בידיו או ברגליו, ריקודי חולים במחלקה אורטופדית ועוד סצינות קומיות שהיום כבר איבדו מטעמן. צ'רלי צ'פלין, לדוגמה, גילם רופא שיניים המבצע בכשרון לא מבוטל טיפול מורכב בהרדמה משולבת של גז צחוק ופטיש רב עוצמה. הסרט על פי ספרו הנודע של ג'וזף הלר, "מלכוד 22", כלל קטע ובו שתי אחיות מפטפטות תוך החלפת עירוי לחולה חסר אונים שכולו נתון בגבס.
גם הקריקטוריסט האמריקאי הנפלא גרי לארסון ביטא נהדר את ההומור הרפואי באמצעות תיאור החולשות האנושיות של הרופאים. באחד מציורי הקומיקס שלו צייר רופאים שלא משתלטים על איבר של חולה שעף מהגוף שלו תוך כדי הניתוח. כיוון שכפי הנראה היה היפוכונדר, היה לארסון מבקר קבוע בחדר מיון בבית חולים בסיאטל, ארה"ב, וכנראה הפנים את העולם המצחיק שסביבו. לא בכדי הקריקטורות שלו נתלו במרפאות, במעבדות ובמכוני מחקר.
לסיום, יותר מכל אני גאה באוסף קריקטורות רפואיות, חלקם מספרים ישנים מאוד. אחד מהם הגיע לידי מהספריה הרפואית בירושלים שהחליטה שהספר בשפה הגרמנית אינו מתאים לה והעמידה אותו לרשות אספני קוריוזים. נמצא בו מספר ניכר של קריקטורות מעולות, שנעשו בדור שלפני עידן ה-CT ומותו של הסטטוסקופ. חג שמח.
ספרות:
- בפרויקט גוטנבורג ניתן לקרוא את ההקדמה הנפלאה למחזה המוזכר וכן את המחזה עצמו . ביו טיוב ניתן למצוא קטעים רבים מהסרט המצוין. https://www.gutenberg.org/cache/epub/5069/pg5069.txt.
- "Hunan Hand". New England Journal of Medicine. 305(17):
- 1020.R.D.Liechty. Humor and the Surgeon; Arch. Surgery 1987; 123:519
- Caroline N.L, Schwrtz,H. Chicken soup rebound and relapse of pneumonia: Report of a case.Chest. 1975; 67: 215-216
- Parachute use to prevent death and major trauma when jumping from aircraft: randomized controlled trial. BMJ 2018;363:k5094
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
