התמכרות למזון נפוצה מאוד בקרב אנשים עם השמנת יתר ועלולה להוות גורם מפתח בכישלון הרזיה או עלייה במשקל. הוכח כי אנלוגים ל-GLP-1 פועלים על המערכת המזולימבית, הקשורה לאכילת יתר נהנתנית ולשימוש בסמים.
עוד בעניין דומה
לאחרונה, פורסמו בכתב העת Journal of Addictive Diseases, ממצאיו של מחקר בו חוקרים ביקשו לבחון את ההשפעות של מינונים נמוכים של סמגלוטייד על סימפטומטולוגיה של התמכרות למזון ולהעריך האם לנוכחות של התמכרות למזון יש השפעה שלילית על ירידה במשקל למרות הטיפול עם סמגלוטייד.
במחקר הוכללו 113 משתתפים עם השמנת יתר. המשתתפים (45.5 ± 10.2 שנים) הוערכו אנתרופומטרית בהתחלה ולאחר ארבעה חודשי טיפול עם סמגלוטייד. PwO הוערך עבור נוכחות התמכרות למזון על ידי מילוי הגרסה הספרדית של שאלון ה-Yale Food Addiction Scale 2.0י(YFAS 2.0).
תוצאות המחקר הדגימו כי BMI ומסת השומן היו גבוהים יותר בקרב PwO עם התמכרות למזון (35.8 ± 4.5 לעומת 33 ± 3.9 kg/m2 ו-44.2 ± 6.5 לעומת 40.1 ± 7.9%; p =0.01). לאחר ארבעה חודשי טיפול עם סמגלוטייד, השכיחות של התמכרות למזון פחתה מ-57.5% ל-4.2% (p< .001). אחוז הירידה במשקל (6.9 ± 12.7 לעומת 5.3 ± 4.6%; p = .4) והשיעור של אובדן מסת השומן (2 ± 9 לעומת 1.6 ± 3.1%; p = arable ל-7) היו דומים בין PwO עם ובלי התמכרות למזון. לא נראו הבדלים לגבי תופעות הלוואי והפסקות טיפול בין שתי הקבוצות.
החוקרים הסיקו כי למרות של-PwO עם התמכרות למזון היו BMI ומסת שומן גבוהים יותר, סמגלוטייד הראתה תוצאות דומות בהשוואה ל-PwO ללא התמכרות למזון במונחים של ירידה במשקל ומסת שומן בטווח הקצר.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
