מי מרחם על אוכלוסיית החולים המפונים בצפון?

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל פונו עשרות אלפי תושבים מגבול הצפון לאזור טבריה. רובם שוכנו בבתי מלון באזור ועם הזמן חלקם עזבו לטובת מגורים במקומות אחרים. אולם, האוכלוסיה המבוגרת יותר נותרה ברובה בבתי המלון שאליהם פונו עם תחילת המלחמה. בשל מיקומו של מרכז רפואי צפון (פוריה), רוב המפונים שזקוקים לאשפוז הגיעו אלינו. מאז ועד היום, ניתן לראות שאחוז המפונים המאושפזים בבית החולים גבוה במיוחד, לעומת שיעורם באוכלוסיה באזור.

העובדה ששיעור הפניות היחסי מקרב המפונים גדול יותר מעצימה כמובן את העומס. אחת הסיבות לאחוז האשפוזים הגבוה בקרב המפונים היא הפגיעה בשירותי רפואת הקהילה. לעתים מרפאת האם נסגרה, לעתים מרפאת האם כה רחוקה, שהיא הופכת לא רלוונטית להמשך טיפול שוטף. המטופלים לא נמצאים במעקב רפואי שוטף ויעיל כבעבר, וכתוצאה מכך מתאשפזים עקב מחלות רקע כרוניות שיוצאות מאיזון, כמו למשל החמרה באי ספיקת לב, סיבוכי סוכרת, סיבוכי יתר לחץ דם ואירועים מוחיים.

כך למשל, מטופל חולה סוכרת שפונה מהגליל המערבי אושפז אצלנו לאחרונה, כי נוצר אצלו זיהום ברגל שלא טופל כהלכה כי הוא נמנע מלהגיע למרפאה. נראה שזה לא היה קורה אם היה מטופל באופן רציף במרפאה הקהילתית שלו אליה היה רגיל. קופות החולים עושות מאמצים רבים מול המפונים, אבל זה פשוט לא אותו דבר כשאדם לא נמצא בסביבה המוכרת שלו.

הסטרס שחווה כל מטופל המגיע לביה"ח מועצם עוד יותר בקרב המטופלים המפונים. אנחנו רואים לחץ נפשי, חרדה, בדידות ודיכאון גבוהים בהרבה מעצם היותם מפונים. זה נכון למטופל וזה נכון למשפחתו שחווה את המלחמה ונוסף לכך את הפינוי ואת חוויית המחלה

תושב הצפון שפונה מביתו מוחה נגד הממשלה בהפגנה בצומת עמיעד. צילום: דוד כהן/ פלאש 90

גם לחץ נפשי מהווה מרכיב חשוב בתחלואה. התוצאה של הלחצים הנפשיים הגדלים עלולה להיות החמרת המצב הרפואי. אנחנו רואים את ההדדיות - הלחץ שגורם למחלה והמחלה שגורמת ללחץ. לפעמים בני משפחה מגויסים לצבא או נמצאים באזורי סיכון, חלקם איבדו חברים או בני משפחה. כל העומס הרגשי הזה פוגע ביכולת של המטופלים להחלים ולהתפרצויות של מחלות כרוניות.

הסטרס שחווה כל מטופל המגיע לבית החולים מועצם עוד יותר בקרב המטופלים המפונים. אנחנו רואים לחץ נפשי, חרדה, בדידות ודיכאון גבוהים בהרבה מעצם היותם מפונים. זה נכון למטופל וזה נכון למשפחתו שחווה את המלחמה ואת הקושי של כל תושבי ישראל ונוסף לכך את הפינוי ואת חוויית המחלה. זו לא רק הבעיה של הפינוי עצמו, אלא גם היעדר פתרון ארוך טווח שגורמים לסטרס.

אנחנו רואים שהאשפוזים ממושכים יותר לעומת האוכלוסיה הלא מפונה. בדרך כלל ניתן לשחרר מטופל לביתו עם הנחיות וציוד עזר כמו חמצן, קטטר או זונדה (צינור הזנה) במקרה הצורך. אבל בשל העובדה שהם מפונים לבתי מלון, במקרים רבים לא ניתן לתת את הטיפול הביתי הזה. זה ברור לנו שבית המלון לא ערוך להכניס לחדרים את הציוד או לטפל בחולים הזקוקים לטיפול הסיעודי.

יש סיכון רב יותר לזיהומים נרכשים ככל שמשך האשפוז מתמשך. בנוסף, הריחוק מהסביבה הביתית המוכרת מעלה את הסיכון להתפתחות דליריום וירידה קוגניטיבית נוספת - בעיות משמעותיות חמורות במיוחד בגיל השלישי

כמו כן, לא כל המסגרות מותאמות לחולים סיעודיים כדוגמת אלה הזקוקים לכסאות גלגלים. רק לפני שבוע נאלצנו להעביר מטופל מפונה בן 85 שהפך סיעודי למוסד. אם היה מתגורר בביתו, היה יכול לשוב לשם עם מטפל צמוד, אבל בחדר המלון הקטן לא ניתן לעשות זאת.

ועוד דוגמה מובהקת למצב הזה היא מטופלת שהגיעה אלינו מאחד היישובים בצפון שהתפנו. התגלה שהיא סובלת מסרטן מפושט. כעת, ללא בית, אי אפשר לבצע הוספיס בית. כמובן, אנו מחפשים פתרון אחר שייטיב איתה כמה שאפשר, אבל המציאות שלא מאפשרת לה לשוב לביתה הופכת את ימיה האחרונים לקשים יותר.

חשוב להבין שככל המצב ימשיך, האשפוזים מתארכים ויש לכך השלכות במחלקות הפנימיות. ראשית, יש סיכון רב יותר לזיהומים נרכשים ככל שמשך האשפוז מתמשך. בנוסף לכך הריחוק מהסביבה הביתית המוכרת מעלה את הסיכון להתפתחות דליריום וירידה קוגניטיבית נוספת. מדובר בבעיות משמעותיות חמורות במיוחד בגיל השלישי הגורמות לעלייה בשיעורי תחלואה ואפילו לתמותה.

בסיטואציה הזו, גם המשפחות נפגעו בפינוי ולכן קיים קושי נוסף בשחרור לקהילה בשל הריחוק מהמשפחה והפגיעה במסגרת המשפחתית והקהילתית התומכת שהיתה בעבר. משפחות מפוצלות ומתפזרות על פני כל המדינה. כך שמי שבעבר נעזר בקרובי המשפחה שהתגוררו קרוב לביתו בעת מחלה, לא יכול להיעזר בהם כעת. לא מדובר רק בריחוק פיזי, אלא בכך שבני המשפחה פעמים רבות עסוקים בהישרדות שלהם עצמם ולא פנויים לסייע לקשיש.

בית החולים כמובן התגייס לכך, ולצוות הרפואי והסיעודי במחלקה יש מודעות רבה לצורך בתמיכה נפשית ובאמפתיה לכל מטופל ובמיוחד למטופל מפונה. העובדים הסוציאליים בבית החולים מגלים רגישות מיוחדת למפונים ומודעים לקשיים ומציעים עזרה גם בקליטה וגם בשחרור.

השירות הסוציאלי שלנו נמצא בקשר עם לשכות לשירותים חברתיים ורכזי הבריאות של היישובים המפונים. פעמים רבות אנחנו מקבלים מידע מראש מעו"ס ברשות על הגעת מטופל ואנחנו יוזמים פנייה אליו, לפעמים כבר במלר"ד מתקבל מידע מהקהילה.

עבור מפונים גריאטריים שזקוקים לסיעוד, יצרו במשרד הבריאות "קוד מלחמה" כדי שיוכלו לקבל אישור העברה מזורז למוסדות המותאמים. כך גם עם קופות חולים סביב הצורך בשיקום. למרות זאת, עדיין כל ההליך מורכב יותר ואורך יותר זמן. לשמחתנו הרבה, עם פתיחת מרכז שיקום הלמסלי בחודש הקרוב, נוכל בקלות רבה יותר להפנות מטופלים לשיקום כאן, בתוך בית החולים.

תושבי יישובים בצפון הארץ, בהפגנת מחאה בצומת עמיעד, דורשים מהממשלה להחזיר אותם לבתיהם. צילום: אייל מרגולין/ פלאש90

עדיין לא נראה פתרון למפונים בטווח הקרוב, לכן אנו מנסים ללמוד לייעל את הטיפול באוכלוסיה הזאת כל הזמן. אנו אוספים ולומדים את הנתונים על מאפייני אשפוז המפונים על מנת ללמוד ולשפר עוד יותר את ההיערכות שלנו להמשך

כולנו מתמודדים עם המצב המורכב הזה. חלקנו מתגייס למילואים, חלקנו ספג אבידות וחלקנו "מבלה" במקלטים ובממ"דים. כולנו עוברים שנה מאוד מורכבת ונושאים באחריות לתת שירות רפואי ברמה הגבוהה ביותר, במיוחד לנוכח העומסים גדולים והחולים המורכבים שמגיעים מאזורי הפינוי.

אני רואה שליחות במתן הטיפול הרפואי והתמיכה למפונים באופן מיוחד. אנחנו מהווים אי של שפיות ודו קיום עם צוות בית החולים ההטרוגני הכולל רופאים, אחיות ואנשי צוות רפואי מכלל המגזרים המתגוררים באזור, שנותנים טיפול לאוכלוסיה הטרוגנית ומגוונת. יש בכך תחושת הרמוניה וסולידריות שנותנת הרגשה של יציבות ומסייעת להתמודד עם המצב.

ומילה לסיכום, לצערי עדיין לא נראה פתרון למפונים בטווח הקרוב, לכן אנו מנסים ללמוד לייעל את הטיפול באוכלוסיה הזאת כל הזמן. אנו אוספים ולומדים את הנתונים על מאפייני אשפוז המפונים על מנת ללמוד ולשפר עוד יותר את ההיערכות שלנו להמשך.

הכותב, ד"ר אייל פוקס, הוא מנהל מחלקה פנימית ב' במרכז רפואי צפון (פוריה). בשבעה באוקטובר גויס למילואים למשך חודשיים. בקרוב צפוי לשוב לסבב מילואים נוסף בגבול הצפון